אני חושב כבר הרבה זמן,
למה יש לי פסוריאזיס? ואני מתכוון - למה דווקא לי יש ולא לאחרים?
במה אני פחות או שמא יותר טוב?
לא ניראה לי שאני לחוץ יותר מאחרים,
או כועס יותר מאחרים,
או שחוויתי חוויות טראומתיות בילדות,
או שהתזונה שלי ממש גרוע יותר מאחרים,
ואני חושב וחושב ולא מוצא תשובה.
התשובות שאני מחפש תמיד מתבססות על הנושא של גוף נפש.
הטיפול בפסוריאזיס בעייני חייב להיות קשור לגוף נפש.
כל המחלות ולא משנה מה הגורם מגיעות מחולשה בקשר בין הגוף לנפש ובין הנפש לגוף.
לדוגמא יכול להיות שבן אדם יחטוף דלקת גרון מחיידק, אבל למה רק אצלו החיידק גרם למחלה ולמישהו אחר שלידו לא?
כניראה שהוא היה באותם ימים חלש יותר פיזית
או אפילו חלש יותר מבחינת הנפש, כלומר מחשבות עצובות, רגשות סוערים וכדו'.
בקיצר המחלה, כלומר המציאות שהחיידק התלבש על הגרון וגרם לדלקת היא רק תוצאה של משהו ראשוני יותר.
כך אני מסתכל גם על הפסוריאזיס.
מחפש ומחפש מה הדבר הראשוני הזה שגרם לי לפסוריאזיס ולא מוצא.
שלשלום הגיעו כה חבר'ה ישראלים לסולריום בים המלח,
הם שכבו לידי וכשהקשבתי לשיחה שלהם פשוט לא יכולתי יותר ולכן דחפתי לתוך האוזניים אוזניות ושמעתי שירים בווליום גבוהה.
רוב השיחה שלהם התבססה על תלונות,
למה המלון ככה?
ולמה הסולריום ככה?
ולמה אנחנו לא מקבלים?
ולמה לא נקי?
וכו' וכו'
אחד מהם אפילו כל כך הצליח להתעצבן עד שהוא פשוט הדליק סיגריה (חצוף, אפילו לא יצא מחוץ לסולריום בשביל לעשן)
אצלם, אני חושב, ניתן להבין מה הגורם לפוסריאזיס.
אבל אצלי אני לא מבין,
אולי בן אדם לא יכול לשפוט את עצמו באובייקטיביות? כניראה.
בכל מקרה אני מחפש כל הזמן פגמים בנפש שלי ומנסה לתקן.
עכשיו אני מנסה לתקן את הראייה החיובית על המציאות.
שני אנשים יכולים לראות/לחוות אותה מציאות,
אחד מהם יגיד שהיא שלילית ואחד יגיד שהיא לא ואפילו יותר מזה אולי הוא יגיד שהיא חיובית.
החלטתי להיות מאלה שרואים במציאות את החיובי.
אני לא מתעלם מהשלילי, אני פשוט חושב שהפרשנות שלי למציאות היא לא תמיד נכונה והיא רק נקודת המבט שלי.
אבל אם היה לי את היוכלת להתבונן על המציאות מנקודת מבט של מישהו אחר כניראה הייתי מפרש אותה באופן חיובי.
לכן אני אומר לעצמי דבר כזה - על כל מציאות יש לפחות מישהו אחד שיכול לפרש כחיובית, גם אם אני באותו רגע לא מצליח, אני אנסה לאחוז בחיוביות הזו.
אז זהו,
אולי זה מה שיירפא את הנפש שלי שגורמת לגוף שלי לפסוריאזיס,
ואולי לא.
אבל בכל מקרה אם אצליח לקנות את הראיה החיובית (אני חושב שקוראים לזה בפרקי אבות עין טובה) כטבע פנימי הרווחתי. אפילו אם הפסוריאזיס לא תתרפא.
באותו נושא,
שוחחתי עם בן אדם נוסף שהגיע לסולריום בים המלח,
הוא מעל גיל 50 והוא טוען שהוא יודע מה גרם לפסוריאזיס אצלו.
לא שאלתי כמובן מה הגורם הזה, אבל מתוך דבריו הבנתי שזו חוויה מהעבר (אולי מלחמה, אובדן כבד או משהו כזה)
שאלתי אותו אם ניסה לטפל בזה,
הוא אמר שלא,
ספרתי לו שיש הרבה טכניקות ריפוי בשיטות של גוף-נפש.
הוא עשה פרצוף, כאילו הוא לא מאמין ב"שטויות" האלה.
טוב, כניראה שלהאמין ב"שטויות" האלה זה עניין של גיל ודור.
לא כל אחד יכול לראות את הקשר הטבעי הזה בין הגוף לנפש.
מאחל לכם שתמיד תראו את הקשר הזה ושתהיו בריאים.
למה יש לי פסוריאזיס? ואני מתכוון - למה דווקא לי יש ולא לאחרים?
במה אני פחות או שמא יותר טוב?
לא ניראה לי שאני לחוץ יותר מאחרים,
או כועס יותר מאחרים,
או שחוויתי חוויות טראומתיות בילדות,
או שהתזונה שלי ממש גרוע יותר מאחרים,
ואני חושב וחושב ולא מוצא תשובה.
התשובות שאני מחפש תמיד מתבססות על הנושא של גוף נפש.
הטיפול בפסוריאזיס בעייני חייב להיות קשור לגוף נפש.
כל המחלות ולא משנה מה הגורם מגיעות מחולשה בקשר בין הגוף לנפש ובין הנפש לגוף.
לדוגמא יכול להיות שבן אדם יחטוף דלקת גרון מחיידק, אבל למה רק אצלו החיידק גרם למחלה ולמישהו אחר שלידו לא?
כניראה שהוא היה באותם ימים חלש יותר פיזית
או אפילו חלש יותר מבחינת הנפש, כלומר מחשבות עצובות, רגשות סוערים וכדו'.
בקיצר המחלה, כלומר המציאות שהחיידק התלבש על הגרון וגרם לדלקת היא רק תוצאה של משהו ראשוני יותר.
כך אני מסתכל גם על הפסוריאזיס.
מחפש ומחפש מה הדבר הראשוני הזה שגרם לי לפסוריאזיס ולא מוצא.
שלשלום הגיעו כה חבר'ה ישראלים לסולריום בים המלח,
הם שכבו לידי וכשהקשבתי לשיחה שלהם פשוט לא יכולתי יותר ולכן דחפתי לתוך האוזניים אוזניות ושמעתי שירים בווליום גבוהה.
רוב השיחה שלהם התבססה על תלונות,
למה המלון ככה?
ולמה הסולריום ככה?
ולמה אנחנו לא מקבלים?
ולמה לא נקי?
וכו' וכו'
אחד מהם אפילו כל כך הצליח להתעצבן עד שהוא פשוט הדליק סיגריה (חצוף, אפילו לא יצא מחוץ לסולריום בשביל לעשן)
אצלם, אני חושב, ניתן להבין מה הגורם לפוסריאזיס.
אבל אצלי אני לא מבין,
אולי בן אדם לא יכול לשפוט את עצמו באובייקטיביות? כניראה.
בכל מקרה אני מחפש כל הזמן פגמים בנפש שלי ומנסה לתקן.
עכשיו אני מנסה לתקן את הראייה החיובית על המציאות.
שני אנשים יכולים לראות/לחוות אותה מציאות,
אחד מהם יגיד שהיא שלילית ואחד יגיד שהיא לא ואפילו יותר מזה אולי הוא יגיד שהיא חיובית.
החלטתי להיות מאלה שרואים במציאות את החיובי.
אני לא מתעלם מהשלילי, אני פשוט חושב שהפרשנות שלי למציאות היא לא תמיד נכונה והיא רק נקודת המבט שלי.
אבל אם היה לי את היוכלת להתבונן על המציאות מנקודת מבט של מישהו אחר כניראה הייתי מפרש אותה באופן חיובי.
לכן אני אומר לעצמי דבר כזה - על כל מציאות יש לפחות מישהו אחד שיכול לפרש כחיובית, גם אם אני באותו רגע לא מצליח, אני אנסה לאחוז בחיוביות הזו.
אז זהו,
אולי זה מה שיירפא את הנפש שלי שגורמת לגוף שלי לפסוריאזיס,
ואולי לא.
אבל בכל מקרה אם אצליח לקנות את הראיה החיובית (אני חושב שקוראים לזה בפרקי אבות עין טובה) כטבע פנימי הרווחתי. אפילו אם הפסוריאזיס לא תתרפא.
באותו נושא,
שוחחתי עם בן אדם נוסף שהגיע לסולריום בים המלח,
הוא מעל גיל 50 והוא טוען שהוא יודע מה גרם לפסוריאזיס אצלו.
לא שאלתי כמובן מה הגורם הזה, אבל מתוך דבריו הבנתי שזו חוויה מהעבר (אולי מלחמה, אובדן כבד או משהו כזה)
שאלתי אותו אם ניסה לטפל בזה,
הוא אמר שלא,
ספרתי לו שיש הרבה טכניקות ריפוי בשיטות של גוף-נפש.
הוא עשה פרצוף, כאילו הוא לא מאמין ב"שטויות" האלה.
טוב, כניראה שלהאמין ב"שטויות" האלה זה עניין של גיל ודור.
לא כל אחד יכול לראות את הקשר הטבעי הזה בין הגוף לנפש.
מאחל לכם שתמיד תראו את הקשר הזה ושתהיו בריאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה