היום יצאתי לריצה,
לא כל יום אני יוצא לריצה, או לייתר דיוק אני לא יוצא לריצה כמעט אף פעם.
פעם רכבתי על אופני כביש, זה היה תענוג צרוף. זכורה לי היטב רכיבה אחת ארוכה במיוחד של 100 ק"מ.
זו היתה הרכיבה הכי קשה שלי בחיים. זה לא היה מסלול קשה עם עליות תלולות וארוכות זה היה מסלול דיי מישורי אבל פשוט ארוך. אחרי 70 ק"מ+- פשוט נגמר לגוף כל חלקיק של אנרגיה זמינה והוא מתחיל לפרק את מאגרי האנרגיה הלא זמינה וכניראה שבזמנו לא היה לי כל כך אנרגיה לא זמינה.
אתה יושב על האופניים מביט לפנים ומבין שיש לך עוד 30 ק"מ בשביל להגיע לרכב שיקח אותך הביתה. אי אפשר לעצור כי זה לא יעזור, אף אחד לא ייקח טרמפ עם אופניים וגם תחבורה ציבורית לא מגיעה לאן שאתה צריך.
בקיצר אתה פשוט חייב להמשיך,
אז המשכתי.
עוד דיווש ועוד דיווש,
באיזהו שלב הגיעה לעזור לי אחד מהחבר'ה שרכבתי איתו בקבוצה, אבל הם היו הרבה לפני, כי היה להם כושר הרבה יותר טוב, מסתבר.
איך עוזרים ברכיבה על אופניים?
פשוט נותנים למי שמאחוריך לרכב צמוד (כחצי מטר מרחק) לגלגל האחורי שלך. במצב כזה נוצר אפקט שהרוכב הקדמי חותך את האוויר בשביל הרוכב האחורי מה שמקל עליו בכ10%.
אני חושב שרק בזכותו הצלחתי לסיים את הרכיבה הזאת.
המטורף הזה עוד המשיך 20 קילומטר (קשים, עם עליות) לבד...
אז למה הפסקתי לרכב? כי האופניים לא היו שלי אלא של חבר ויום אחד הוא פשוט ביקש שאחזיר לו אותם,
אז החזרתי.
מאז אני רוכב בדמיון, מפנטז על קניית אופניים.
היתה לי גם תקופה מסויימת של ריצה,
אני כותב מסויימת כי זה היה ממש קצר משהו כמו חודש.
בכל מקרה הבוקר יצאתי לרוץ.
התעוררתי מוקדם ופשוט יצאתי בלי שום סיבוך מיותר.
אין ילדים, אין עליות מטורפות כמו במקום שאני גר, ואין עבודה או כל דבר אחר שמלחיץ אותך.
רצתי בסביבות 2 ק"מ.
היה נחמד, במיוחד השלב שרצתי ממש על קו המים של ים המלח.
אתה נושם בחוזקה בשביל לספק חמצן לגוף המותש (היי, מה לעשות, אמנם 2 ק"מ אבל אני לא בכושר) ומרגיש את אדי המלח נכנסים לריאות ומנקים אותו. תחושה מעניינת ואני חושב שאפילו דיי טובה.
לדעתי אני אמשיך לרוץ פה עוד כמה פעמים.
האם ריצה עוזרת לפסוריאזיס?
אין לי מושג,
מצד אחד, אני חושב, שזה עוזר לגוף להמריץ את הדם ואז הוא מתנקה יותר מהר מרעלים כאלה ואחרים,
מצד שני, לא בטוח שזה נכון.
לסיכום הנושא,
העיקר הוא שאני מרגיש טוב בסוף הריצה (וגם משפר את הכושר).
היום אני הולך לרבוץ כמה שיותר בסולריום,
נשמע עוד שירים, מנגינות מרגיעות (אשתי אומרת שבגלל שאני לחוץ בפנים אז אני שומע דווקא שירים מרגיעים),
נקרא ספרים, ונחשוב הרבה.
בהצלחה!
לא כל יום אני יוצא לריצה, או לייתר דיוק אני לא יוצא לריצה כמעט אף פעם.
 |
| ריצת בוקר טוב בים המלח |
פעם רכבתי על אופני כביש, זה היה תענוג צרוף. זכורה לי היטב רכיבה אחת ארוכה במיוחד של 100 ק"מ.
זו היתה הרכיבה הכי קשה שלי בחיים. זה לא היה מסלול קשה עם עליות תלולות וארוכות זה היה מסלול דיי מישורי אבל פשוט ארוך. אחרי 70 ק"מ+- פשוט נגמר לגוף כל חלקיק של אנרגיה זמינה והוא מתחיל לפרק את מאגרי האנרגיה הלא זמינה וכניראה שבזמנו לא היה לי כל כך אנרגיה לא זמינה.
אתה יושב על האופניים מביט לפנים ומבין שיש לך עוד 30 ק"מ בשביל להגיע לרכב שיקח אותך הביתה. אי אפשר לעצור כי זה לא יעזור, אף אחד לא ייקח טרמפ עם אופניים וגם תחבורה ציבורית לא מגיעה לאן שאתה צריך.
בקיצר אתה פשוט חייב להמשיך,
אז המשכתי.
עוד דיווש ועוד דיווש,
באיזהו שלב הגיעה לעזור לי אחד מהחבר'ה שרכבתי איתו בקבוצה, אבל הם היו הרבה לפני, כי היה להם כושר הרבה יותר טוב, מסתבר.
איך עוזרים ברכיבה על אופניים?
פשוט נותנים למי שמאחוריך לרכב צמוד (כחצי מטר מרחק) לגלגל האחורי שלך. במצב כזה נוצר אפקט שהרוכב הקדמי חותך את האוויר בשביל הרוכב האחורי מה שמקל עליו בכ10%.
אני חושב שרק בזכותו הצלחתי לסיים את הרכיבה הזאת.
המטורף הזה עוד המשיך 20 קילומטר (קשים, עם עליות) לבד...
אז למה הפסקתי לרכב? כי האופניים לא היו שלי אלא של חבר ויום אחד הוא פשוט ביקש שאחזיר לו אותם,
אז החזרתי.
מאז אני רוכב בדמיון, מפנטז על קניית אופניים.
היתה לי גם תקופה מסויימת של ריצה,
אני כותב מסויימת כי זה היה ממש קצר משהו כמו חודש.
בכל מקרה הבוקר יצאתי לרוץ.
התעוררתי מוקדם ופשוט יצאתי בלי שום סיבוך מיותר.
אין ילדים, אין עליות מטורפות כמו במקום שאני גר, ואין עבודה או כל דבר אחר שמלחיץ אותך.
רצתי בסביבות 2 ק"מ.
היה נחמד, במיוחד השלב שרצתי ממש על קו המים של ים המלח.
אתה נושם בחוזקה בשביל לספק חמצן לגוף המותש (היי, מה לעשות, אמנם 2 ק"מ אבל אני לא בכושר) ומרגיש את אדי המלח נכנסים לריאות ומנקים אותו. תחושה מעניינת ואני חושב שאפילו דיי טובה.
לדעתי אני אמשיך לרוץ פה עוד כמה פעמים.
האם ריצה עוזרת לפסוריאזיס?
אין לי מושג,
מצד אחד, אני חושב, שזה עוזר לגוף להמריץ את הדם ואז הוא מתנקה יותר מהר מרעלים כאלה ואחרים,
מצד שני, לא בטוח שזה נכון.
לסיכום הנושא,
העיקר הוא שאני מרגיש טוב בסוף הריצה (וגם משפר את הכושר).
היום אני הולך לרבוץ כמה שיותר בסולריום,
נשמע עוד שירים, מנגינות מרגיעות (אשתי אומרת שבגלל שאני לחוץ בפנים אז אני שומע דווקא שירים מרגיעים),
נקרא ספרים, ונחשוב הרבה.
בהצלחה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה